<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית ששי שער שני</h1>
<h2>דף קה.</h2>
ומים ראשונים צריך לנגב ידיו. ואם לא נגב עליו הכתוב אומר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא, דגרסינן בפרק קמא דסוטה (ד', ב') אמר ר' אבהו אמר ר' אושעיא, כל האוכל בלא נגוב ידים, כאילו אוכל לחם טמא שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וגו'. ודוקא מים ראשונים, אבל מים אחרונים אין צריך לנגב.
תניא בפרק כל הבשר מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, מים אחרונים אין ניטלין אלא בצונן, מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן, אמר רב יצחק בר [רב] יוסף אמר ר' ינאי לא שאנו אלא שאין היד סולדת בהן, אבל היד סולדת בהן אסור, מכלל דאחרונים אע"פ שאין היד סולדת בהן אסור. ואיכא דמתני לה אסופא, אחרונים אין ניטלין אלא בצונן, אבל בחמין לא, אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא שאנו אלא שהיד סולדת בהן, אבל אין היד סולדת [בהן] מותר [מכלל דראשונים אפילו היד סולדת בהן מותר], וקימא לן כלישנא בתרא, דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וגרסינן התם (ק"ו, א') חמי האור חזקיה אמר אין נוטלין ממנו לידים ור' יוחנן אמר נוטלין ממנו לידים, ואמר ר' יוחנן שאילית את רבן גמליאל בר ר' אוכל טהרות, ואמר לי כל גדולי גליל עושין כן, וכן הלכה. חמי טבריא חזקיה אמר אין נוטלין מהן לידים פי' אפי' בצונן כי מרים הם, ונפסלו משתיית הבהמה, ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן. אמר רב פפא במקומן, כולי עלמא לא פליגי דשרו. למשקל [מיניהו] במנא, כולי עלמא לא פליגי דאסור, כי פליגי דפסיק מינייהו בבת ברתא, מר סבר גזרינן בת ברתא אטו מנא, ומר סבר לא גזרינן. כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה, בכלים פסולין בקרקע כשרין, רבי שמעון בן אלעזר [אומר] אף בקרקע טובל בהן כל גופו, אבל לא ידיו. השתא כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, אלא לאו דפסק מינייהו בבת ברתא, ובהא פליגי מר סבר גזרינן, ומר סבר לא גזרינן. ומסתברא דהלכה כר' יוחנן, ואע"ג דחזקיה רביה הוא, הא קאי כתנא קמא, וחזקיה כר' שמעון בן אלעזר, וסתמא דמילתא קיימא לן כתנא קמא דר' שמעון בן אלעזר, וכן נראה לי גם מדברי הראב"ד ז"ל, שכתב בהלכות נטילת ידים. אבל הרב אלפסי ז"ל, והר"ם במז"ל פסקו כחזקיה, ואיפשר דמשום דחזקיה רביה דר' יוחנן הוא, קיימא לן כותיה ואע"ג דתנא קמא דר' שמעון בן אלעזר שרי, מדקאי חזקיה כר' שמעון בן אלעזר, קיימא לן כותיה. ובת ברתא דקאמרינן היינו אפי' אית בה ארבעים סאה, מדקאמר ר' שמעון בן אלעזר כל גופו טובל בהן אבל לא ידיו, וטעמא, דכל שנפסק מן המעין איכא למיגזר אטו כלים. ותמיהא לי דמשמע דכל שראוי לטבול בהן כל גופו כולי עלמא לא פליגי דמטביל בהן ידיו, ואם כן אפילו כי פלגינהו בבת ברתא, הא חזו למיטבל בהו כל גופו, והראב"ד ז"ל כתב דבדלית בהו ארבעים סאה קאמר, ודוקא בשהן מחוברין לברתא דאית בה הכשר מקוה, אבל אם אינן מחוברין אין מטבילין בהן את הידים, דכיון דשיעור טבילה ליכא בעינן בנטילה ולא בטבילה דהא בעינן כלי.
<h2>דף קו.</h2>
שנינו בפרק ראשון של מסכת ידים (מ"ג) המים שנפסלו משתיית הבהמה, בכלים פסולין, בקרקע כשרין. ודוקא בשיש בהן ארבעים סאה. ופירוש שנפסלו משתיית הבהמה, מחמת שהם מרים או מלוחים או סרוחין, ובקרקע כשרים מפני שכשרים למקוה, ואם כל גופו טובל בהן ידיו לא כל שכן, וכדאמרינן בריש פרק כל הבשר גבי חמי טבריא (ק"ו, א'). ודוקא מים צלולין ונפסלו משתיית הבהמה מחמת דברים אלו שאמרנו, אבל מחמת טיט המעורב בהם, כל שאין הבהמה שוחה ושותה מהם פסולים, אפי' בקרקע, ואפילו לטבול בהן, וכדאיתא בפרק שני דזבחים גבי כל כיור שאין בו כדי לקדש ממנו ארבעה כהנים אין מקדשין בו (כ"ב, א'), אמר ריש לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור, לרביעית אינו משלים, ואמרינן למעוטי מאי, אילימא למעוטי טיט הנרוק היכי דמי, אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי, ואי דאין פרה שוחה ושותה ממנו אפילו למקוה אין משלים, אלמא כל שיש בהן טיט עד שאין הפרה שוחה ושותה ממנו, אין טובלין בו, ואין משלים לא למקוה ולא לרביעית לנטילת ידים.
<h2>דף קז.</h2>
ותנן (ידים פ"א מ"ה) המים שהנחתום מטביל בהן הגלוסקין, פסולין, וכשהוא מדיח [בהן] ידיו כשרין. פירוש מטביל בהן הגלוסקין לאחר עריכת הפת, פעמים מטביל הגלוסקין בתוך המים, והוא כעין קטוף ואם עשה כן הרי עשה מלאכה בהן ונפסלו. אבל אם נטל מהן בידיו ונתן על הגלוסקין, הרי לא נעשית מלאכה במים הנשארים בכלי, אלא במים שנטל בידיו, ונתן על הגלוסקין, והיינו דתנן וכשהוא מדיח בהן ידיו כשרים, כלומר שנטל בידיו. ודוקא בשלא נשתנו מראיהן, והכי תניא בתוספתא (פ"א, ה"ו) המים שנחתום מטביל בהן גלוסקין, אע"פ שלא נשתנו מראיהן פסולין, וכשהוא נוטל בידיו ונותן על גבי ככרות אם נשתנו מראיהן פסולין, ואם לאו כשרין. תשלום אותה תוספתא (שם) מים שלפני הנפח אע"פ שלא נשתנו מראיהן, אין נוטלין מהן לידים, מפני שבידוע נעשתה בהן מלאכה. ושלפני הספר אם נשתנו מראיהן פסולין, ואם לאו כשרין. וכלל דברים אלו אינו אלא למים ראשונים, אבל מים אחרונים, אין צריכין שיעור, אלא כל שיש בהן כדי להעביר [את] הזוהמא ואפילו נעשית בהן מלאכה, או שנשתנו מראיהן, כשרים להם.
תשלום אותה משנה שבפרק ראשון של מסכת ידים, נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן, פסולין. עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו, פסולין. פירוש לפי שהמים נפסלין בשנוי מראה, וכדאמרינן בפרק כל הבשר (ק"ז, א') אמר ליה רב אשי לאמימר, קפדיתו אמנא קפדיתו אחזותא קפדיתו אשיעורא, אמר ליה אין, וכן המים נפסלין בשעשה בהן מלאכה לפי שעשה אותן כשופכין, כן פירש הר"ם במז"ל, ולפיכך אפילו שרה בהן פתו פסולין, ודוקא כשנשתמש בהן בדבר שהוא צורך לו וכדתנן התם (מ"ד) הדיח בהן את הכלים או שמיחה בהן את המדות, פסולין, הדיח בהן כלים, מודחים וחדשים כשרים, ר' יוסי פוסל בחדשים. פירוש שאע"פ שהם חדשים אין רגילות להשתמש בהן עד שידיחם, וקיימא לן כתנא קמא.
גרסינן בפרק כל הבשר איבעיא להו מהו לאכול במפה, מי גזרינן דילמא נגע או לא, תא שמע דשמואל אשכחיה לרב דהוה אכיל במפה, אמר ליה עבדין הכי, כלומר מי שרי למיכל במפה, אמר ליה דעתי קצרה עלי. לומר נטלתי ידי, ואפילו כן דעתי קצרה עלי. כי סליק ר' זירא אשכחינהו לרב אמי ורב אסי דאכלי בבלאי חמתות, אמר להו תרי גברי רברבי כרבנן ליטעו בדרב ושמואל, התם הא קאמר ליה דעתי קצרה עלי, אשתמיטתיה הא דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה, ולא התירו במפה לאוכלי טהרות. ורב אמי ורב אסי כהני אוכלי תרומה הוו. ושמעינן מיהא דאסור לאכול חולין במפה, דלא התירו אלא לאוכלי תרומה דזריזין הן. והר"ם במז"ל שכתב שאם לט את ידיו במפה אין צריך נטילת ידים, לא נתחוורו דבריו. וזו אחת מהשגותיו של הראב"ד ז"ל. וגרסינן התם (ק"ז, ב') איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או לא, תא שמע דתנו רבנן לא יתן אדם פרוסה לשמש בין שהכוס בידו בין שהכוס ביד בעל הבית, שמא יארע דבר קלקלה בסעודה. והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו, שמעינן מיהא דאוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים. ומאכיל אינו צריך נטילת ידים דאיבעיא להו התם (שם) מאכיל צריך נטילת ידים או לא, תא שמע, דאבוה דשמואל אשכחיה לשמואל דהוה בכי אמר ליה אמאי בכית אמר ליה דמחיין רבי, ואמאי מחייך דאמר לי ספית לברי ולא משית ידך, אמר ליה ואמאי לא משית, אמר ליה איהו אכיל ואנא משינא, אמר ליה לא מסתיא דלא גמירי, מימחא נמי מחו ליה לברי, והלכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים, מאכיל אין צריך נטילת ידים.
